בני משפחת אהרונסון

ההורים: אפרים פישל (1849-1939) ומלכה אהרנסון (1853-1912)

אפרים פישל, בנם של ר' אהרן וחוה רחל בת ר' קלמן משה, נולד ברומניה בכ"ה באייר תר"ט (1849). הנער אפרים פישל למד ב"חדר" עד הגיעו לגיל מצוות ולאחר מכן עבד בעבודות שונות עד לעמידתו ברשות עצמו.

אפרים פישל היה סוחר תבואה בעיר בקאו שברומניה. כבר אז  גלגל בידו בחיבה את "גרעיני הזהב של החיטה". הוא הצטער שהחיטה הזו לא גדלה בארץ-ישראל בידי איכרים יהודים. הוא הצטרף לתנועת חולמי שיבת ציון ברומניה. אפרים פישל נשא לאישה את מלכה בת ר' שמואל גלאצאנו, ראש הקהילה בבקאו, ואסתר גיטל אפרתי (שלפי מסורת ביתה התייחסו לשושלת דוד המלך). מלכה אהרנסון ניהלה את משק הבית ודאגה לחינוך ילדיה. היא נהגה לומר: "לא הלימודים עיקר, יותר מכל חשוב בעיני האופי – אופי הבו לי!". על נחישותה ודבקותה במטרה של מלכה אהרנסון ניתן ללמוד מדבריה: "גם אם אבנים נכרסם, ממקומנו לא נזוז".

בני הזוג אהרנסון ומשפחתם עלו ב-1882, כחלק מקבוצה של עולים מרומניה. הם היו בין ראשוני המתיישבים אשר הקימו את המושבה זכרון יעקב. באותה עת, במסגרת העליה הראשונה, נוסדו גם ראשון לציון ביהודה וראש פינה בגליל. את חלקות הקרקע הראשונות בזכרון יעקב קנו המתיישבים בכספם הם, גם את משקיהם החלו לבנות באמצעיהם ואת האדמה עיבדו בידיהם. מאוחר יותר נאלצו להיעזר בכספי הברון רוטשילד.

ניסיונות מרים וקשים הועיד להם הגורל, והם לא התלוננו. בימים הראשונים הובילו לקבורה שתי בנות ולימים, בי"ב בשבט תרע"ב, שנת 1912, נפטרה מלכה, אם המשפחה, אשר היתה הרוח החיה בחיי המשפחה כולה.

אפרים פישל היה ידוע בקרב הציבור בארץ כאיכר חרוץ ומצליח. בתקופת שלטון פקידות הברון פורסם (כ"ח ניסן תרנ"ז ב"הצבי") כאחד האיכרים הראשונים בזכרון יעקב שסרב להמשיך ולקבל את התמיכה הקבועה מהברון רוטשילד וביקש אך ורק את מחיר יבוליו.

ביתו היה פתוח לכל ונודע ברבים גם עקב פרסומם הרב של ילדיו.

במלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918), עת הצרו התורכים את צעדי הישוב, הוקמה בביתו מחתרת ניל"י. אפרים פישל שימש בה כגזבר. כאשר נחשפה המחתרת ע"י התורכים, הם עינו אותו, את בתו שרה ואת בנו צבי. לאחר ששרה לקחה על עצמה את האחריות לכל פעולות הריגול ושמה קץ לחייה ולאחר שלא הצליחו להוציא מפי אפרים פישל דבר, שחררוהו התורכים. הוא חזר אל ביתו ואל משקו בזכרון יעקב.

אפרים פישל מת בגיל 90 בזכרון יעקב ביום ז' בשבט תרצ"ט, 1939.

אהרון

אהרן אהרנסון: 1876-1919

אהרן אהרנסון נולד במאי 1876 ברומניה. בשנת 1882 עלה עם הוריו ארצה. משפחתו התיישבה בזכרון יעקב. אהרן התחנך בבית הספר במושבה. בהיותו נער עבד בכרמי המושבה ובהיותו בן 17 נשלח לצרפת, ללמוד בבית הספר הלאומי לחקלאות, בעיר גרניון ליד פאריס. בשנת 1902 הצטרף אהרן אהרנסון לפרופסור הגרמני בלנקנהורן במחקריו היסודיים על המבנה הגיאולוגי של ארץ ישראל.  החל מ- 1903 חקר אהרן את צמחיית הארץ משני עברי הירדן, בלבנון ובחרמון. לצורך כך, הרבה במסעות מחקר.

בשנת 1906 גילה אהרן את חיטת הבר. גילוי זה הביא לאהרן פרסום רב בארץ ובעולם.

ב- 1910 הקים אהרן את התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית ובשנת  1915 הקים יחד עם אבשלום פיינברג את מחתרת ניל"י שפעלה נגד השלטון התורכי וסייעה לבריטים בכיבוש הארץ.

אהרן אהרנסון היה בוטנאי, גיאולוג ואגרונום. הוא פעל גם בשטח האנטומולוגיה החקלאית ובמסגרת זו התבקש על ידי התורכים לסייע להם בפתרון מכת הארבה. אהרן עסק גם בהשבחת צמחי תרבות, תברואה, ווטרינריה, תעשייה חקלאית, גיאוגרפיה של הארץ והכשרת מורים.

פרופ' אופנהיימר כותב על אהרן: "כל מי שנפגש עם אהרן התרשם עמוקות מאישיותו. העידו על כך אנשי מדע, מדינאים ואנשי צבא. רוברט שודה, בוטנאי מפורסם מז'נבה כתב עליו שהוא היה מקרה נדיר של אישיות מושלמת הקוסמת לאחרים החל מהפגישה הראשונה ואינה נשכחת לעולם, גלוי לב ובעל שיח רענן, טבעי ומקורי ושלט בבעיות הבוטניקה הטהורה והשימושית הנוגעות לארץ ישראל."

אהרן אהרנסון גילם באישיותו תכונות של מדען ואיש חזון. הוא היה אדם מעשי מאוד ומציאותי. וכך כותב פרופ' אופנהיימר: "הבטחון העצמי לא לבש באהרנסון צורה של פגיעה בכבוד אחרים, אך עם זאת לא הסתיר את דעתו אף בפני שליטים ורמי עמדה. לא היה גבול לאומץ ליבו- ודוגמא ישמש מכתבו לברון דה  רוטשילד, בו גילה האגרונום הצעיר את השפל המוסרי שבפקידות הברון בארץ. הדבר עלה לו במשרתו ובעמדתו כשכיר בארץ, עד שנאלץ היה לקבל משרת אגרונום באנטליה. כמו כן, העז לעמוד לפני ג'מאל פחה, העריץ התורכי צמא הדם, ולהתאונן בפניו על מעשי החרמה והעינויים שנעשו כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ בימי המלחמה. כתוצאה מכך איים עליו ג'מאל פחה בתליה!"

ועוד כותב פרופ' אופנהיימר: "בהיותו אמיץ ועקבי, נטה ללכת במעשיו עד הסוף. במכתב המופנה לד"ר מגנס מה- 19 באוגוסט 1912, התאונן אהרנסון על אישים מסוימים בתנועה הציונית, המנהלים את ענייני הציבור לפי נוחיות השעה ולא לפי עקרונות כוללים…הוא היה גדול ואמיץ בנפשו ולא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים ולצפות מן הצד להכרעה, שנאתו לשלטון, המנוגד לפי דעתו לכל ערכי התרבות והקדמה ובייחוד לרעיון הלאומי היהודי, חייבה לפי דעתו פעולה ולחימה….כבן איכרים היה אהרנסון בראש ובראשונה ציוני וחקלאי. התעניינותו בטבע נבעה מהרצון לפתח את הגיאולוגיה והבוטאניקה כמדעי עזר לחקלאות, ומעולם לא עלה על דעתו להתמסר למדע הטהור בלי קשר עם בניין הארץ על יסוד ההתיישבות החקלאית. אהרנסון הקדים את תקופתו בעשרות שנים. לא לחינם הקסים את בני דורו, ובפרט את אלה בחוץ לארץ. באישיותו ובחוכמתו… אהרנסון הכיר את הארץ מכל צדדיה מבחינה פיסית ואקלימית, גיאולוגית ובוטנית, היסטורית ואתנולוגית, חקלאית ותעשייתית. לא לחינם הוזמן לוורסאי, לפני מותו הטראגי, כמומחה לגיאוגרפיה של ארץ ישאל."

ב- 15 במאי, 1919, ט"ו באייר תרע"ט, בדרכו לוועידת וורסאי, התרסק המטוס בו טס אהרן מעל תעלת לה מנש. לאחר מותו אמר הגנרל אלנבי: במותו של אהרן אבד לי ידיד בעל ערך וקצין מטה שאי אפשר למלא את מקומו. הוא אחראי בעיקר ליצירת ארגון ביון השדה שלי מאחורי קווי התורכים. עבודה זו עשה תוך קשיים וסכנה ביעילות רבה…הרבה חייב אני לעצותיו הנבונות, למתינותו, ולזהירותו. מותו הוא אבידה לקיסרות הבריטית ולציונות, אבל העבודה שעשה לא תוכל למות לעולם".

history-zvi

צבי אהרנסון: 1878-1929

צבי אהרנסון, נולד ברומניה בשנת 1878, שנתיים אחרי אחיו הבכור אהרן. משפחתו, משפחת אהרנסון, עלתה לארץ ישראל בשנת 1882 והייתה בין מייסדי זכרון יעקב. צבי אהרנסון היה חקלאי. הוא פעל במושבות הגליל התחתון והיה בין מקימי המושבות מנחמיה וכנרת. במשך תקופה קצרה עבד צבי בחוות כנרת ובמושבה יבנאל. צבי אהרנסון נשא לאישה את שרה הינדה גלברג ונולדו להם 5 ילדים. לאחר גילוי מחתרת ניל"י על ידי התורכים, נאסר צבי ועונה. צבי אהרנסון נפטר בשנת 1929 והוא בן51 שנים.

history-shmuel

שמואל (סם) אהרנסון: 1883-1950

שמואל אהרנסון, נולד ב-1883, בנם של אפרים פישל ומלכה אהרנסון ממייסדי זכרון יעקב, אחיהם של אהרן, צבי, אלכסנדר, שרה ורבקה. שמואל למד בבית הספר העממי בזכרון יעקב ולאחר מכן למד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". לאחר סיום לימודיו נסע ללמוד חקלאות ברואיבה שבאלג'יריה. שמואל סיים את לימודיו והיה לאגרונום. הוא חזר לזכרון יעקב ועבד במשק של הוריו. בשנת 1910 נשא שמואל לאישה את מרים שטרנברג ונולדו להם 2 בנים. שמואל עבד יחד עם אחיו אהרן בחווה בעתלית. הוא לא הצטרף לפעילות המחתרת אך, תמך בפעולותיו של אחיו אהרן ואף היה שותף יחד עמו בתהליך שקדם ל"הצהרת בלפור". בשנת 1920 ניבחר כנציג התאחדות האיכרים לאספת הנבחרים הראשונה. שמואל נפטר בשנת 1950, בהיותו בן 67 שנים.

אלכסנדר אהרנסון

אלכסנדר אהרנסון: 1889-1948

אלכסנדר אהרנסון: 1889 – 1948
אלכסנדר אהרונסון נולד בזכרון יעקב, בשמחת תורה תרמ"ט (1889). אלכסנדר למד בביה"ס בזכרון יעקב. לאחר מכן נשלח על ידי אחיו אהרן, שנודע כמדען רב פעלים, אל המחנך והבלשן יצחק אפשטין להשלים לימודיו בראש פינה. עם הקמת התחנה לניסיונות ב-1910 על ידי אחיו, נשלח לארצות הברית ללמוד על פעילותן של תחנות לניסיונות חקלאיים. הוא שב ארצה ב1913 והקים את אגודת ה"גדעונים" בזכרון יעקב. סיסמתם הייתה,"לשמור את הקיים ולבנות את החרב".
בשנת 1915 הצטרף אלכסנדר אל אחיו אהרן ואל אבשלום פיינברג ויחד תכננו כיצד להקים קשר עם הבריטים למען שחרור הארץ מעולם הכבד של התורכים. אלכסנדר יצא למצרים שם דחו קציני "המשרד הערבי" את הצעותיו. הוא נסע לארצות הברית ושם פרסם את ספרו "עם התורכים בארץ ישראל". לאחר תרגומו לשפות שונות שימש הספר אמצעי תעמולה לשיתוף פעולה עם "ארצות ההסכמה".
אלכסנדר התגייס למודיעין הבריטי. כהערכה על פעולותיו הנועזות מאחורי קווי האויב ענד לו המלך לויד ג'ורג' החמישי את אות "השירות המצוין" S.O.D והוא הועלה לדרגת קפטן. בשנת 1921 הקים אלכסנדר עם חברים נוספים את הסתדרות בני בנימין, ועמד בראשה עד שנת תרפ"ד 1924.
בשלהי שנות השלושים, בפרוץ מאורעות הדמים בארץ, בראשות המופתי חג' אמין אל חוסייני, השתתף אלכסנדר במאבק נגד הערבים, הוא העביר למשרד המלחמה הבריטי מידע על הפורעים, על תכניותיהם ועל מעשיהם.
בראשית שנות הארבעים החל להופיע בשולי השער של השבועון "9 בערב", בעריכת אורי קיסרי, טור מקורי שסיקרן את הבריות, שם הטור היה "בגן המחשבות", כותרת המשנה שלו אמרה : "מפנקסו של מסתכל". לאחר מכן יצא לאור בהוצאת "אחיאסף" הספר "בגן המחשבות".
אלכסנדר התנדב למלחמה בגרמניה. הוא הצטרף למודיעין הבריטי והיה עם משרד המלחמה הבריטי בלונדון, קהיר וירושלים. הוא ראה בכך המשך הגיוני לפעולתו בניל"י. רבים מראשי הקצונה במצרים הרבו לבוא אליו, לבית הוריו בזכרון יעקב, לדיונים שונים. הוא היה שותף לפעילותיהם הצבאיות. בין היתר, לפעולת השמדת הסכרים (1943) בגרמניה על ידי מתן מידע טכני רב ערך על נקודות תורפה.
אלכסנדר אהרנסון נפטר בניצה שבצרפת, בי"ז אדר ב', תש"ח (1948) ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל.

history-sara

שרה אהרנסון: 1890-1917

שרה נולדה בזכרון יעקב בשנת 1890. היא למדה בבית הספר במושבה ואהבה במיוחד את לימודי השפות. שרה הצטיינה בלימודי תפירה. המורה לעברית ולתנ"ך בבית-הספר של זכרון יעקב, כתב על שרה: "אני זוכר עד כמה שרה הייתה מתרגשת בשעות שיעורי ההיסטוריה, כשהייתה שומעת את הרצאת המורה על הסבל של היהודים בתקופות שונות ועל המאבק שלהם לשמור על יהדותם". בגיל שלוש עשרה סיימה שרה את בית-הספר. שרה אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרות צרפתית ותנ"ך, והרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון.
כנערה השתתפה בכל פעולות בני המושבה: סיורים ברכיבה; פעילות באגודת 'לינת צדק' – אגודה שדאגה לחולים. שרה פעלה גם באגודת 'חובבי הבמה'. בהיותה בת שבע עשרה הצטיינה כששיחקה במחזה 'אוריאל אקוסטה' שכתב גוצ'קוב. היא שיחקה את תפקידה של יהודית, המאבדת עצמה לדעת.
באביב 1914 נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה ועברה עמו לקונסטנטינופול. שרה המשיכה לשמור על קשר עם הבית בארץ-ישראל והתכתבה עם בני משפחתה ועם ידידים. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והמכתבים נקראו כדי למצוא בהם רמזים לחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות ידעו על מה היא כותבת. היא כתבה לרבקה, על המעטפה, על מצב הצבא בקרבת מקום מגוריה והדביקה את הבולים על מה שכתבה. במכתב כתבה לרבקה בצרפתית "הלא את מתעניינת בצמחים ובפרחים, תסתכלי מאחורי הבול כדי למצוא שם סוגים חדשים." בול בצרפתית הוא קיצור של 'בולוואר' – שדרה. הצנזור לא הבין את כוונתה של שרה, אבל אחותה הבינה. היא הביטה מתחת לבולים וכך יכלו להתכתב בחשאיות.
געגועיה למשפחתה וארצה היו עזים. באוגוסט 1915 הצליחה שרה להשיג את כל הניירות והתעודות הדרושים. כאישה, צריכה הייתה להשיג גם מלווה. היא לא יכלה לעשות לבדה את הדרך לארץ-ישראל. בתקופה ההיא הגיע לקושטא איש ארגון 'השומר', ארגון יהודי לשמירה על המושבות בארץ, שיצא בשליחות ארגונו כדי לפעול להחזרת מנהיגי הארגון, ישראל ומניה שוחט, מן המקום אליו הגלו אותם התורכים. שליחותו נכשלה, אך הוא היה יכול ללוות את שרה בדרכה לארץ. הדרך לארץ נמשכה שלושה שבועות ברכבת עמוסת חיילים ומזוהמת מכינים ומפשפשים, בעגלות איכרים ובמכוניות משא.
מסעה מתורכיה לארץ ישראל התרחש בעצם ימי גרוש וטבח העם הארמני. שרה חזתה בזוועות שואת הארמנים והבינה כי גורל דומה צפוי לכל העמים שהיו תחת הכיבוש העות'מאני. לחבריה בארץ-ישראל סיפרה ארוכות על אותו עם חסר אונים, שנרדף על-ידי התורכים כמעט ללא כל התנגדות, על מראות קשים של גופות מוטלות בצד הדרך.
באותם ימים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הבשיל בליבם של אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג הרעיון, הם הבינו שיש לעזור לבריטים במלחמתם לכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. כל אחד מהם חשב על הגורל המחכה לעם היהודי, הנשלט גם הוא על-ידי התורכים. הם הקימו ארגון מחתרתי, שמטרתו הייתה לרגל לטובת הבריטים ולמסור מידע על הצבא ועל השלטון התורכי. לארגון קראו ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט). שרה החליטה להישאר בארץ ולהצטרף לניל"י ודחתה את הרעיון לשוב לבית בעלה בקונסטנטינופול.
כך החלה שרה את פעילותה בניל"י ולאחר מותו של אבשלום תפסה את מקומו כמנהיגת הקבוצה ולצידה יוסף לישנסקי. למרות שסבלה ממלריה, ניהלה שרה במסירות רבה את תחנת הניסיונות בעתלית. שרה ריכזה את החומר המדעי ואת המידע המודיעיני ודאגה לטווית קשרים והפעלת סוכנים ברחבי הארץ וכן למימון הפעולות והעברת המידע, בדרך לא דרך, ליעדו.
לא היה לשרה קל לנסוע בכל הארץ כדי לשמור קשר עם חברי ניל"י, לטפל באביה ולנהל את החווה. קשה עוד יותר הייתה לשרה תגובת אנשי היישוב היהודי בארץ, ובמיוחד תגובת המנהיגים. מנהיגי היישוב היהודי בארץ פחדו שהתורכים יגלו את דבר קיומה של רשת ריגול יהודי נגדם. הם פחדו שכל היהודים בארץ ייענשו ולא רק אנשי הרשת. ראשי המושבה שבה חיה שרה, זכרון יעקב, קראו לשרה לשיחה. הם ביקשו ממנה להפסיק את פעולתה. אך שרה לא נענתה לבקשתם.
תשעה חודשים עמדה שרה בראש רשת הריגול. רוב הידיעות הועברו על-ידי הספינה הבריטית "מנגם", אבל כדי לא להיות תלויים רק בה התחילה שרה להעביר ידיעות לבריטים באמצעות יוני דואר.
שיטה זו פעלה היטב עד היום שבו החליטה אחת היונים לנוח, בדרך מעתלית, בקיסריה. היונה נחתה בחצר המפקד התורכי של קיסריה, שהאכיל באותו זמן את היונים שלו. המפקד ראה יונה זרה בין היונים שלו והתפלא. לפתע ראה שלרגלה קשור נייר. הוא תפס את היונה ופתח את הנייר. היו כתובים על הנייר סימנים משונים – היה זה כתב הסתרים שבו השתמשה שרה להעברת הידיעות. המפקד התחיל לחשוד. הדבר נודע לשרה והיא השמידה והעלימה את כל היונים שהיו לה וכן את כל החומר שיכול היה להרשיע אותה, את חבריה ואת משפחתה. אבל התורכים התחילו לחשוד.
נעמן בלקינד, בן דודו של אבשלום, החליט לצאת ולחפש את עקבותיו של אבשלום פיינברג. נעמן נתפס כשניסה לעבור מהחזית התורכית לחזית הבריטית ונעצר למשך שלושה ימים, אך הצליח להסתיר את פעולותיו. למרות החשדות נגדו, אמרו התורכים שהם מוכנים לתת לו ללכת. אנשי ביתו שלחו אליו את מעילו כדי שיהיה לו בגד ללבוש עם יציאתו מהכלא. הם לא ידעו שבכיס המעיל נמצאות כל רשימותיו על פעילויותיה של ניל"י. בכיס מצאו התורכים את שמותיהם ואת כתובותיהם של חברי הרשת. כך התגלתה הרשת כולה.
חברי ניל"י הרגישו שהסוף למעשיהם קרוב. שרה השמידה את אחרוני המסמכים שיכלו לקשור את חברי ניל"י לריגול.
כמה ימים מאוחר יותר, בימי חג הסוכות, הקיפו התורכים את זכרון יעקב. בתחילה נאסרו אביה של שרה ואחיה צבי. אז נאסרה גם שרה. התורכים עינו את האסורים במטרה לדעת מה הייתה השיטה שבה פעלו, מי היו חבריהם ומי שיתף איתם פעולה. הם רצו לדעת מה המידע שכבר הועבר. חברי הרשת שתקו. יוסף לישנסקי הצליח לברוח לפני בוא התורכים.
שרה עונתה שלושה ימים. היא סבלה מאוד במהלך החקירות אך לקחה על עצמה את כל האשמה כדי למנוע סבל מיקיריה. ביום השלישי החליטה לעשות מעשה. היא ביקשה שיובילו אותה לביתה לפני העברתה לנצרת להמשך חקירה, על מנת להתרחץ. שומריה הסכימו. היא צעדה כבולה, אך זקופה לביתה. בהגיעה הביתה נכנסה לחדר האמבטיה. הוציאה מהמחבוא אקדח שהיה ברשותה וירתה בעצמה. ארבעה ימים גססה שרה ולא מסרה מידע לשוביה. שרה נקברה לצד אמה.
את חליפת הבגדים, ה"סליק" בו הוטמן האקדח, את מכתבה האחרון ומכתבים נוספים וכן תמונות רבות, ניתן לראות בבית אהרנסון מוזיאון ניל"י.

history-rivka

רבקה אהרנסון: 1892-1981

רבקה היא הבת הצעירה למשפחת אהרנסון, שמנתה שמונה נפשות. משפחה ממנה יצאו דמויות מופת כמו אחיה הבכור: אהרן אהרנסון, מדען מגלה "אם החיטה", אחותה שרה, שהקריבה את נפשה על מזבח רעיון שחרור הישוב היהודי משלטון התורכים המושחת, וכן אביה ואחיה שהיו שותפים לניל"י ברעיון ובמעשה.
רבקה אהרנסון היתה ארוסתו של אבשלום פיינברג, צעיר חדרתי יפה תואר, ממייסדי ניל"י וידיד המשפחה, משורר עז נפש. הוא כתב את אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בעברית והקדיש אותו לרבקה:
"אלף נשיקות לך אהובתי
כך גומרים האהובים את כל המכתבים שלאהובותיהם הם כותבים
אלף נשיקות לך אהובתי.
כך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי.
ומה מאוד מתאוה אני לנשקך.
אלף נשיקות אהובתי.
בשנת 1917 נהרג אבשלום בסיני בדרכו למצרים. רבקה שמרה אמונים לזכרו ולא נישאה עד מותה ב- 1981.
ב- 1919 חזרה רבקה מארה"ב לבית הוריה. היא טיפלה באביה הזקן ויחד עם אחיה, אלכסנדר, החלו ללקט את מה שנשאר ממסמכי אהרן אהרנסון, מחקריו, האוספים הגיאולוגיים והבוטניים וספרייתו האדירה, שנפגעו קשות על ידי התורכים, לשמרם ולטפל בהם. רבקה הקדישה את חייה לביסוס מורשת חברי ניל"י ולהנצחת זכר יקיריה וחבריהם השותפים לדרך. היא המשיכה להתגורר בבית המשפחה בזכרון יעקב עד מותה בשיבה טובה. רבקה הקימה את ארכיון ניל"י. במו ידיה טוותה את הבסיס להנצחה ולשימור והפכה את חצר המשפחה, בו נשמר כל פרט בקפדנות, למוקד לעליה לרגל.
ב1956 הקימה את המוזיאון להנצחת מחתרת ניל"י ומשפחת אהרנסון.
דמותה העדינה והמיוחדת ועם זאת הנחושה והצלולה, היתה עמוד התווך של מפעל חשוב זה.
אורח חייה הצנוע והתרבותי הפך את הבית למוקד משיכה לרבים מראשי הישוב ומנהיגיו לאורך השנים. רבקה הקפידה להיפגש עם תלמידים ולספר עד שנותיה האחרונות את סיפור גבורתם של חברי מחתרת ניל"י.

2017-09-11T11:42:18+00:00